אבל

 

" כאשר אחד מבני הזוג מת, זה חשוב שבן הזוג הנותר ישחררו כמה שיותר מן האבל שלהם, כבר בהלוויה. אבל איננו חולשה. זהו מקור כוח, אהבה ועוצמה.

אבל מעיד על העוצמה שהיתה במערכת היחסים.

בשבט שלנו, לוויה אורכת שבעים ושתיים שעות.

לאחר הלוויה חבר או חברה לוקחים את בן הזוג המתאבל אליהם הביתה. הם מטפלים בהם פיזית ונפשית, ודואגים להם. בינתיים, אנשים אחרים הולכים לביתם, ומנקים את הבית בצורה יסודית. הבית צריך לעבור חידוש. כל החפצים והבגדים של הנפטר נמסרים, וטקס חזרה הביתה נערך למען בן/בת הזוג."

( Sobonfu Some, Spirit of intimacy)

"מה שנחוץ לאבל ,  אלו שני דברים סותרים: מיכל עוצמתי ליפול לתוכו, ויכולת שיחרור.

ראיתי כיצד זה מתקיים בלוויה באפריקה.

במשך שלושה ימים הקהילה תומכת במתאבל/ת

בעזרת  כוריאוגרפיה אלגנטית של מקוננות, רקדנים, מתופפים, זמרות, עדים ועדות, כולם מפוקסים על צרכיהם של המתאבל/ת. החזקה זו מאפשרת לאלו האחוזים עמוק בזרועות היגון, להתמסר לבקשה העולה מן האבל. דבר לא נחסך, דבר לא מוחזק. הכל נמזג אל המרחב למען מי שמת, מפני שהאמונה היא שהנפטר לא יוכל להגיע לארצם של האבות הקדמונים אם לא יהיה לו נהר של דמעות לשוט עליו"

(Francis Weller, The wild edge of sorrow)

אילו רגשות מעלים בכם הטקסטים האלה?

בי עולה עצב וגעגוע לעולם השבטי. כי הפרדיגמה שבבסיס שתי העדויות האלו היא שאבל, צער, יגון, פגיעות וחולשה מכל סוג הנם משהו שהקהילה עובדת איתו ביחד.

מקומם של הדברים האלו במרחב הקהילתי. כאשר מאפשרים להם מקום, הם מחזקים את הקהילה ולא מחלישים אותה.

אצלנו במערב, היכן החשיבה הפסיכולוגיסטית ההיפר אינדיבידואלית שלטת, השתכנענו להאמין שמקומם של רגשות הוא עמוק בחביון ליבו של כל אחד ואחת, ואל לנו לחשוף את מה שקורה לנו שם , אלא בסיטואציה אינטימית ביותר בין שני אנשים, אם בכלל. 

האפריקאים טוענים בדיוק הפוך. כמה שיותר רגש, וכמה שיותר במרחב השבטי/ קהילתי. המיכל נמצא שם, הקהילה מייצרת אותו, והאינדיבידואל מוזמן להתמסר.

אבל אינו משהו ש"קרה" לאותו אדם. הקהילה כולה עוברת משהו. ואין דבר כזה  " להניח לו להתמודד".

להיפך. זו הזדמנות לקהילה לתרגל ולבטא את עצמה במלואה: מרקם אנושי (ולא אנושי) חי, מרפא ורב מימדי. 

 

עכשיו, כשאני קוראת שוב את מה שכתבתי, אני יכולה לראות איך אפשר לקרוא בדברים האלה  רומנטיזציה של אפריקה. תנוח דעתכםן. לא זו הכוונה. אנחנו לא אפריקאים וגם לא נהיה. לטוב ולרע. אין לנו עשירית מתפיסת העולם העשירה והמרובדת של האפריקאים. אבל מה אנחנו כן יכולים ללמוד מזה? בני האדם בנויים פיזיולוגית ופסיכולוגית באותה הצורה. אין באמת הבדל בינינו למרות ההתניות התרבותיות. מוות ואבל הם אוניברסלים. כשאדם נופל לאדמה בצער ויגון, אין דבר אנושי ובסיסי מזה, בכל פינה על פני כדור הארץ. האפריקאים פשוט אומרים לנו, בואו תראו איך אנחנו עושים את זה, יכול להיות שזה יותר נכון, יותר בריא. 

בעיני מה שחשוב זה העקרון. המהות. התמצית. פחות החיצוניות של הדברים. האם הריפוי הקהילתי שהאפריקאים מציעים נכון לנו יותר בחברה שבה שיעור הדכאונות, ההתאבדויות רק עולה ועולה? בחברה בה הרפואה לא תמיד מרפאת? האם נשכיל להבין לאיזה כיוון אנחנו רוצים ללכת ומה העתיד שבו אנחנו בוחרים?