מוות בספר הזוהר חלק 1

 

 

 

בכתיבת פוסטים  אלה אני נעזרת ברשימותיה של חברתי אהובתי תלמידת החכמים ד"ר מלילה הלנר אשד.

כמו כן אציין באהבה את מורי ורבי אברהם לידר ממנו למדתי אוקיינוסים וימים, אך בעיקר למדתי ממנו איך ללמוד זוהר,  זכות ענקית שנפלה בחלקי ואמנות שתלך איתי עד הקבר.

אז....הנה, נקפוץ למים..

קודם כל מספר מילים ממש מינימליות על הספר עצמו. זהו בעצם אוסף של דרשות על התורה , המאוגדות בתוך סיפור מסגרת. סיפור המסגרת עוסק ברבי שמעון בר יוחאי ותשעת תלמידיו, חבורה מיסטית המשוטטת בארץ ישראל התנאית ועוסקת בפרקטיקות של מעבר בין העולמות, ותיקון האלוהות. וכיצד הם עושים זאת? ובכן, זו הגדולה של ספר הזוהר. הלימוד בו היא חוויה משנת תודעה. יש משהו במקצבים שלו, בדרך בה הוא מוביל את הלומדים אותו שמרגיש מיסטי לחלוטין, וכך צורה ותוכן משקפים בו זו את זה בדרך מופלאה. אנחנו קוראים על החבורה ומעלליה בעולמות השונים, אך אנו לא נשארים בחוץ, אלא חודרים לעומק החוויה והופכים לשותפים ושותפות להתרחשות התודעתית. לא בכדי הספר הזה שינה את פני היהדות מאז גילויו במאה ה13 ואף כמעט הביא לחורבנה. על כך בהמשך.

הספר הזה אפוף במסתורין, וגם התגלותו וכתיבתו לוטות בערפל אבל אני רוצה להגיע לעיקר אז אטפטף  בהמשך בכל פוסט קצת גם על ההיסטוריה שלו.

ובכן: רובנו שמענו על עשר הספירות. מה הן בדיוק הספירות? נתחיל בפעולה הפשוטה של לספור. מה קורה כאשר אנחנו סופרים? איזה סיפור אנחנו מספרים על ידיי הספירה? ואם אנחנו רוצים להגדיר את היקום, לחלק אותו לאיכויות השונות ולבדוק איך הן מתייחסות זו לזו, כיצד נעשה זאת? כיצד עושה זאת אלוהים? כיצד זורמת האנרגיה בצינורות האלוהיים?

עשר ספירות יש באילן הספירות הקבלי, (תשעה תלמידים ורבי שמעון, זוכרים?) אך הזוהר אינו מקדיש תשומת לב שווה לכולן. למעשה עיקר עיסוקו בספירה האחרונה ברשימה, הנמוכה ביותר.

הספירה שעוסקת בעולם הזה, שאליה מתנקז כל השפע האלוהי, זוהי ספירת מלכות. הנקבה. השכינה.

כלכך הרבה עוסק הזוהר במלכות,  שלעיתים נדמה שזוהי האג'נדה שלו, להרגיל אותנו לשפה הנקבית, ללמד אותנו כיצד להבין את הנקביות, כיצד לעורר אותה, כיצד לעבור בשעריה, כדי שסודות המציאות יפתחו בפנינו. זוהי מיומנות נקבית. ומתוכה עולים ה"מים נוקבין" ,"מי הנקבה" (כן,כן) למעלה אל עבר האלוהות.

אך הנקבה, קרקע העולם, מושא השפע האלוהי היא גם סוכנת המוות. אם אנחנו רוצים להיפתח לסודותיה, עלינו לקבל גם את הצדדים האלה של הקיום בעולם הזה. הזוהר אומר עליה את הפסוק "רגליה יורדות מוות" הלקוח ממשלי, כדי לזכור ולהזכיר את האיכות הזו של החיים על פני האדמה. איכות שהזמן והשינוי שולטים בה.

אחד הדימויים המובהקים של המלכות הינה שושנה. "אני חבצלת השרון שושנת העמקים" השושנה, אומר הזוהר. מהותה הוא שינוי והשתנות. "זמנים לטוב, זמנים לרע, זמנים לדין, זמנים לרחמים".

איך אנחנו מסתדרים עם ארעיותו של העולם הזה?

(מופלא בעיני שהמילה ארעיות, פירושה ארציות בארמית. כלומר שזמניות הנה אופי החיים על פני הארץ. השתנות אינסופית) . 

איך אנחנו עם הפכפכותו של העולם, כאביו, הטוב והרע שבו?

האם אנחנו שואפים למעלה? אל הספירות האלוהיות הטהורות שהשינוי לא שולט בהן?

ואולי דווקא המימדים האלוהיים הטהורים האלו עושים את דרכם למטה, אלינו, אל העולם השבור והמדמם שלנו?

שתי התשובות נכונות. התערותא דלעילא, ההתעוררות מלמעלה, מסמלת את השפע האלוהי הזכרי היורד מלמעלה אל עבר העולם הזה. התערותא דלתתא, התעוררות מלמטה, מסמלת את הנוזלים הנקביים העולים למעלה אל עבר הזכר במפגש מיני קוסמי של איחוד והפרייה.

המים הנקביים זה אנחנו. מחשבותינו, יצירותינו, תפילותינו ,הכוונה שלנו אל העולמות העליונים. אנחנו, חיינו, אהבותינו, מפלותינו והצלחותינו , כאבינו ואובדנינו הם השפע שאנו תורמים לעולם הדינמי והמשתנה תמיד של היקום. האלוהות צריכה אותנו בעולם הזה, חיים במלוא מובן המילה. גם הדינמיקה האינסופית של חיים-מוות מזינה את ההתעוררות הנקבית במפגש עם האלוהית הנצחית והבלתי משתנה. הזוהר מזכיר לנו כי בלי יחסיות אין נצחיות ולהיפך, ושאין היררכיה ביקום, כולנו שחקנים שותפים לאלוהות. בכל חלקינו.