מוות בספר הזוהר חלק 2
אני גרה בירושלים, ממש מעל הפארק ולא נדיר לשמוע שם בשעת צהריים מישהי קוראת לילד שלה:"צדיק, בוא לגמור לאכול!" או "אל תעצבן את אמא, צדיק!"
זה גורם לי לחייך ולחשוב על המושג הזה, צדיק. מיהו הצדיק? בוודאי לא מי שחושב כך על עצמו. ומי שאומרים עליו שהוא צדיק? המילה כבר נשחקה לגמרי.
גם בתרבויות אחרות קיימים מושגים דומים. הבודהיסטווה הבודהיסט למשל, אשר מוותר על ההארה כדי לשרת אנשים אחרים על פני האדמה, מהווה מעין צדיק.
אז מה זה בעצם המושג הזה ומה אנחנו יכולותים ללמוד מזה במעגל החיים והמוות?
בפעם הקודמת דיברנו על ספירת המלכות, הנקבה, העולם הזה ,המשתנה תדיר, ממלכת החיים והמוות. הספירה הבאה באילן , זו שעומדת בדיוק מעל ספירת מלכות, נקראת יסוד. הספירה הזו היא כולה זכריות. המילה יסוד עצמה, שמשמעותה בעולם העתיק "עמוד" ,מהדהדת את איבר המין הזכרי. הדמות התנכ"ית המשוייכת לספירה זו הוא יוסף. מי היה יוסף? רברבן, בעל אגו מפותח (לא בלי קבלות) שהתנסה באתגרים מיניים לא פשוטים (אשת פוטיפר), מישהו שחווה נפילה מהירה לתחתית כשנזרק לכלא , ומשם עלה עלייה מטאורית, ממש אנכית , אל הגדולה, העושר והכוח ושוב נפילה אנכית אל התחתית. כל אלה הן התכונות והסכנות האורבות למי שרוצה לעלות במעלות הצדיק. (יוסף אכן מכונה "יוסף הצדיק"). הצדיק לא נולד כזה, הוא הופך לכזה אחרי התמודדות לא פשוטה עם כל מה שיש לאגו הגברי להציע בעולם: תהילה, הערצה , עוצמה מינית, והצד השני שלה: השפלה, נידוי, נפילה. הצדיק הוא מי שמסוגל לעשות את דרכו אל מעבר לכל זה. שיכול להתעלות מעבר לכל הסכנות האלו שהאגו יכול ליפול בהן.
אם יש לכםן רגישות לשפה, כבר חיברתםן את המילה "צדיק" עם המילה "יסוד" וקיבלתםן את הביטוי "צדיק יסוד עולם". זאת כבר דרגה מאד גבוהה שבה הצדיק הוא ממש חלק ממה שמחזיק את העולם, וספר הזוהר מציג לנו את חייו ומותו של איש כזה, רבי שמעון בר יוחאי.
הזוהר וקבלת האר"י שבאה 300 שנה לאחר מכן מדגישים שהעולם תלוי בצדיקים, ואף יותר מזה, צדיקים הם כמעט שווי ערך בתפקידם בבריאה, כמעט כמו האלוהות , אולי אפילו טיפה טיפה יותר. הצדיקים הם הזכר שבלעדיו הבריאה לא נפתחת, לא מגירה את המים נוקבין שלה, כפי שראינו בפוסט הקודם. ומים נוקבין הכרחיים לבריאה. בלעדיהם היא מתייבשת וחדלה להתקיים.
רבי שמעון של הזוהר הוא אם כן, הדוגמה, הפרוטוטייפ של צדיק יסוד עולם כזה שמגלם בחייו ובמותו את הפוטנציאל הגבוה ביותר של אדם כשותף בבריאה. וצדיקים, כפי שכתוב במסכת ברכות "צדיקים במיתתם קרויים חיים" . כלומר מותם של צדיקים הוא לפעמים רק תחילתה של השפעתם בעולם, תחילת החיים האמיתיים שלהם. מותם וחייהם לא נמדדים בכלים הרגילים.
אני יכולה לחשוב על לא מעט אנשים שרק אחרי מותם החלו להשפיע בעולם, ואנו חשים כאילו הם חיים לחלוטין, אם זה רבי נחמן, או אתי הילסום, ג'לאל א דין רומי או ללה, חייהם ומותם לא תלויים כלל במצב הגוף הפיזי שלהם.
ולראייה, באופן פרדוקסלי ומובן מאליו, אנחנו חוגגים את יום פטירתו של הצדיק בהילולה, בחגיגה, בשמחה. האם עצרנו אי פעם לחשוב על זה? יום פטירת הצדיק הוא יום לחגוג. ולא רק ביהדות, גם באיסלם ובנצרות נחגג באופן הזה יום מותו של הקדוש. אף יותר מכך, הסופיות רואה ביום המוות של הדרוויש, יום חתונתו עם הנצח. הלידה האולטימטיבית. יום לחגיגה. שער בעולם שכולנו יכולים להתחבר אל הצדיק והקדוש טוב יותר, לחוש את האנרגיה שלו, לבקש ולהתפלל על עצמנו ופשוט לחגוג עם הקהילה.
בפוסט הבא נצלול לחלק בזוהר המתאר את מותו של רבי שמעון, חלק הנקרא "אידרא זוטא", שם נלמד איך נראה מוות כזה של צדיק יסוד עולם, שהוא בעצם מוות/חיים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה