מוות בספר הזוהר חלק 3

כשהדברים מתפרקים משהו בי רוצה לחזור אל חיקו  של הזוהר. הזוהר בשבילי הוא בית, יכולתו להכיל את הטוב והרע ולזרוע קסם אינסופי בכל סיבוב מהדרך מנחמת אותי ומזכירה לי להסתכל גם ממעוף הציפור וגם מהמקום העמוק ביותר בליבי, מפני שני אלו קרובים יותר זה לזה מכל דבר אחר.

ולתקציר הפרקים הקודמים: בפרק הראשון פגשנו את השכינה, האספקט התחתון מבחינת הספירות, ראינו כיצד אחת התכונות שלה כמהות העולם הזה היא ההשתנות האינסופית וכיצד היא מייצגת את האספקט הטרנספורמטיבי .

בפרק השני התבוננו בזכריות כפי שהיא מיוצגת בדמותו של יוסף הצדיק. ראינו כיצד הזכריות, "יסוד", מתאפיינת בעליה וירידה, בהשאלה ליכולתו של האגו להתעלות מעל עצמו או להכנע לעצמו.הכרנו את "צדיק יסוד עולם". זה שנשמת העולם בידיו. התחלנו טיפה לנגוע בדמותו של האולטרה צדיק, צדיק העל, האחד והיחיד של הזוהר, הלוא הוא רבי שמעון בר יוחאי. היום נצלול לשם קצת יותר לעומק.

רבים וטובים דיברו כבר על ההשפעות הנוצריות בזוהר, שנכתב במאה ה13, ואחת הבולטות שבהן היא הדמות הפלאים המופלאה של רשב"י, שחולקת לא מעט מאפיינים, עם אחד, בן של נגר מנצרת. תלמידיו מתארים אותו בזוהר בסופרלטיבים שלא מן העולם הזה. הם מודים ללא הרף על הזכות להיוולד בדור של הרשב"י והם אינם מצפים שנס כזה יקרה בדורות הבאים. אחד הוא ואין בלתו.

לכן אתם יכולותים לתאר לעצמכםן באילו צבעים נצבע  מותו של רבי שמעון. זהו איננו מוות רגיל, של אדם מן השורה, זהו מוות השמור לצדיקים. אך הוא  מתווה לנו מעין מפה שגם אנחנו יכולים ללמוד ממנה לא מעט.כל החלק האחרון של הזוהר מוקדש למוות זה, והספר מסתיים בנשימותיו האחרונות של הרשב"י.וכך נפתח הפרק העוסק במותו של רבי שמעון:

"תניא, ביום ההוא שרבי שמעון היה צריך להסתלק מן העולם, והיה מסדר דבריו..."

חברותים, המוות לא בא לרבי שמעון בהפתעה. הוא ידע והתכונן זמן רב למותו. אותה ההתכוננות כללה מעין ניקוי שולחן, מול חבריו, בניו ותלמידיו, בכל הרבדים ובכל המשמעויות של העולם הזה. רבי שמעון מסיים את ענייניו בעולם. ולא רק מפני שהוא נפרד מן העולם, יש סיבה נוספת וחשובה לא פחות ואולי אף יותר. כאשר יעבור לעולם הבא יצטרך לתת מעין דרשה, שמסכמת את הזמן שבילה על פני האדמה. מצפים שם למוצא פיו והוא צריך לעמוד בסטנדרט מחמיר.

"אמר רבי שמעון, הרי עתה הוא עת רצון, ואני רוצה להכנס בלי בושה בעולם הבא. והנה דברים קדושים, שלא גיליתי עד עתה, אני רוצה לגלות לפני השכינה, שלא יאמר שבחסרון נכנסתי לעולם הבא"

רבי שמעון הוא מורה, הוא מעיין נובע של תורה, ואין הוא יכול לעזוב את העולם מבלי שמיצה את פוטנציאל המסירה שלו לעולם. לכן יומו האחרון מוקדש, כפי שהיו כל הימים כולם , לגילוי סודות התורה, סודות השכינה למעברים ולחיבורים בין העולמות. התורה שרבי שמעון עומד למסור ברגעיו האחרונים, לא יכולה להיות יותר רלוונטית לרגע הזה, ועניינה הוא מוות וחיים. כי אם יש משהו שהזוהר מצטיין בו, זה חיבור מופלא בין צורה לתוכן, כיאה לחיבור המיסטי הנדיר שהוא.

רבי שמעון הולך לפרק את הפסוק מתהילים "לא המתים יהללוך יה ולא כל יורדי דומה"

לכאורה הפסוק אומר דבר פשוט: מי שמת איננו מהלל את אלוהים, מהסיבה הפשוטה שהוא מת. אך רבי שמעון בא לגלות את סודות התורה, סודות הבריאה, סודות החיים. "לא המתים יהללו י-ה, כך הוא ודאי שהם נקראים מתים, כי הקב"ה נקרא "חי", והוא שורה בין אלה הנקראים "חיים"..."

מה הכוונה?  מי הוא החי ומי הוא המת? שואל רשב"י. האם מי שגופו אינו חי? או מי שהחיים,האלוהות, נעדרת ממנו? האם אנחנו צריכים למות בגופנו כדי להרגיש שאיננו חיים? האם ייתכן כי זה שהפסיק להרגיש חי, זה שהפסיק להרגיש את האלוהות בגופו, בחייו, האם לא הוא זה הנחשב למת? הגבול בין החיים והמוות אינו עובר בקו שבו הלב מפסיק לפעום, קרי  בקו הישר שבמוניטור.  אנחנו יכולים להתרוקן מן החיים בעודנו מתפקדים וגופנו חי, כשאין בנו עוד את ניצוץ החיים.

זהו הסוד הראשון שחשוב לרבי שמעון שכולנו נדע לפני שהוא מסתלק , כי כולנו כקוראים התאספנו כדי ללוות את רבי שמעון מעיין התורה העומד להסתתם ביומו האחרון.

כי "צדיקים במיתתם חיים". שום דבר לא מסתיים, בטח לא עכשיו.

ועוד סודות רבים התגלו שם באותו היום, ועל כך בהמשך.