מוות בספר הזוהר חלק 4
מוות ומין, מין ומוות. הנה לנו אזור שאין בו הרבה מבקרים. אני מתמהמהת עם הכתיבה על כך למרות שאני מתכוננת לכך מתחילת הסדרה. מתי יגיע הרגע שתגידו לי, "הגזמת, איילת" ? אולי זה הרגע?
עדיין, בוער בי לפתוח גם את הטאבו הזה.
יאללה.
התרבות שלנו אוהבת לראות טרנספורמציה כסבל. אנחנו מסתכלים בהשתאות בגולם שהופך לפרפר וזה נראה לנו כמו מבצע אדיר וקשה כלכך.. למדנו שכל שיחרור, כל גדילה וכל השתנות היא מאמץ אדיר בשבילנו. אנחנו אוהבים כלכך את הסטטי והמוכר. גם במחיר אי נוחות וגם במחיר מוות שקט, ארוך שאינו מתחיל ואינו נגמר.
אז איך שלא נפחד מהמוות? אולי בכלל אין לנו כוח למות?
אבל ישנם רמזים עבים לכך שטרנספורמציה, וגם מוות, יכולות להיות, אקסטטיות, אורגזמיות, מיניות.
בואו נתחיל בעובדה הפשוטה שאנו נולדים ממיניות. טרנספורמציה אנושית נוגעת במיניות בכל שלב ושלב. נהרינו מפעולה מינית, והלידה עצמה, שהיא פעולה גופנית תודעתית בעלת עוצמה טרנספורמטיבית היא בעצם פעולה מינית.
היום כבר מדברותים על זה הרבה יותר בחופשיות. נשים רבות מספרות שהלידה לא התרחשה עד שהסכימו בתוכן למות. למות לכל מה שהיה עד אותו הרגע. עם רגע המוות מתרחשת הלידה ואם ותינוק נולדים למצב החדש. יש היום דיבור גם על לידה אקסטטית, אורגזמית. נשים שחוו זאת באופן ספונטני נוטות לשמור את החוויה בסוד, לא לספר, כשהדעה הרווחת היא שלידה זה כואב, ומלא סבל.
מה עוד יש בפוטנציאל של הגוף-נשמה שאנחנו לא יודעותים עליו? איזה ידע טמון בגוף ברגעים של הטרנספורמציה האולטימטיבית, ההיפרדות מהגוף?
מוות, כשהוא מותו של נשמה חד פעמית ואדירה כמו רבי שמעון. הוא ארוע קוסמי אורגזמתי חסר תקדים, מטלטל וחובק כל.
אם תפתחו תרגום זוהר ממוצע, לא תמצאו את הקטעים המדברים על כך שם. לא כלכך נוגעים בחומרים האלה. משאירים אותם בארמית או משמיטים אותם בכלל. הקבלה מלאה בקיצורים, קודים חצאי משפטים ומיני הצפנות כדי שרק מי שיודע לפענח יקבל גישה לחומרים. אבל הסיום של האידרא זוטא, הרגעים המתארים את התאחדותו עם השכינה, פשוט יושבים להם שם, כמו מבוכה אינסופית. כאילו מסתתרים מאחורי התקווה שאף אחד לא ישים לב.
רק הודות למורי הגדול, אברהם לידר זכיתי לגעת במילים האלו.
"עזה כמוות האהבה" אומר הפסוק הידוע.
מסביר הזוהר: "עזה היא כהפרד הרוח מן הגוף. כשהגיעה שעתו של אדם להסתלק מן העולם ,וראה מה שראה, הרוח הולך בכל איברי הגוף, ומעלה גליו, כמו שנוסע בספינה בים בלי משוטים, עולה ויורד ואינו מועיל לו. בא ושואל להיפרד מכל איברי הגוף. ואין דבר קשה ביותר כהיום שהרוח נפרד מן הגוף. "
(פרשת ויחי)
אין דבר קשה מלהפרד מן הגוף. אדם מיטלטל ללא שליטה, אחרי ש"ראה מה שראה" (אילו מראות נוראים אלו?) אך אותה סערה, אותו כוח, כאשר הוא נתון בידיה של נשמה כנשמתו של רבי שמעון, נשמה שהמצאותה בעולם היא מהפיכה, נשמה שחייה הם פרוייקט תיקון העולמות, גם מותו הוא ארוע קוסמי אדיר ממדים. רבי שמעון כזכור הוא היסוד האולטימטיבי, הזכר היסודי והקיומי, רגע מותו הוא רגע של מפגש מיני עם השכינה, עם ההויה, שאליה הוא חודר בקודש הקודשים שלה, אל תוכה הוא מתמזג וגורם להוויה כולה ולכל העולמות לארוע אורגזמי חד פעמי ועצום. רבי שמעון נעלם במעשה האהבה הזה אל תוך ההויה, מעשה שהתאור שלו אינו יכול להיות אחר מאשר "חיים".
"חיים עד העולם" קוראים התלמידים לארוע הזה. רבי שמעון מתהפך על צידו ומחייך. הוא כבר אינו בין החיים.
"הכל מאד מין" קראה חברתנו היקרה Emma Sham-Ba Ayalon לספר השירים הנפלא שלה (מומלץ!).
אכן, הכל מאד מין, ובכל רגע התודעה חודרת אל תוך התת ההכרה הנפתח כמו מניפה. בכל רגע אפשר לחיות, והחיות הגדולה ביותר יכולה, בפוטנציה לקרות ברגע המוות. מי יתן ונזכה לחזות בפלאי היקום בהודייה, בפליאה ובאהבה.
תודה ל סיון אקסלרוד
תגובות
הוסף רשומת תגובה