מערב אפריקה

 

אני חושבת על החוב הענק שאנחנו חייבים למערב אפריקה.

כן, אני אתה ואת.

למה?

נתחיל בעובדה המדהימה שכל העבדים שיצאו מאפריקה לאמריקה הצפונית והדרומית יצאו כולם מנמל אחד, שנמצא בבנין, וכולם הגיעו ממערב אפריקה. כשהגיעו לאמריקה, נאסר עליהם לדבר בשפתם ולתרגל אף לא אחד מן ממנהגיהם. זאת היתה אחת הדרכים להפוך אותם לאנשים מרוקנים, רובוטים של עבודה שמצייתים לאדוניהם.

300 שנה חיו כך. ילדים ללא אמא, רחוק מהבית.

בינתיים ארצות הברית בנתה את הונה ואת יכולותיה הכלכליות להפוך למעצמה עולמית. האם זה היה יכול לקרות ללא העבדות? כנראה שלא. .

מה הם השאירו מאחור, או יותר נכון מה היו צריכים לדחוף אל התת מודע? תרבות עשירה באופן יוצא דופן בהקשרים, עולם מלא בישויות, אבות קדמונים, עולם עשיר של טקסים וחיבורים. תרבות שמוצאת את הספיריט בכל מקום, שהולכת אחרי הספיריט לכל מקום ששם היא מתגלה, בזקן, בילד, בהר ובשמים. במקום העושר הזה הם הפכו להיות ילדים יתומים, רחוק מהבית.

חלק מהדבר הזה מצא דרכים עקיפות. בכנסיות הגוספל, במוזיקה, המוזיקה שלא היינו יכולים לדמיין את עצמנו בלעדיה. אצל הנשים. הם החליפו את המילה "ספיריט" ב"ישו", אבל הפעולה נשארה אותה פעולה. לעשות מקום לנשגב. בעין הארופאית הלא שחורה שלנו יש בזה משהו נלעג, אנחנו תוהים אם אין פה איזו אובר דרמטיזציה. אני רוצה להזכיר לעצמנו שיש נשק אפקטיבי הרבה יותר מאשר לירות במישהו למוות. לנשק הזה קוראים בוז. הבוז יחסל כל דבר.  ומה יותר קל מלבוז לנשים ענקיות גוף המתמסרות גופנית ורוחנית? אנחנו לעולם לא היינו נותנים לעצמנו להופיע כך בציבור.

אתמול הייתי במופע של אורלי פורטל, שמבוסס על מוסיקת גנאווה. גנאווה הם שבט צפון אפריקאי שידוע בטקסים שלו, באקסטטיות, ברוחניות. "הם כל הזמן מחפשים את הספיריט" אמרה אורלי פורטל. האזניים שלי הזדקרו. אורלי המשיכה וסיפרה שמקורו של השבט בעבדים שהגיעו ממערב אפריקה. עכשיו הכל ברור. יום לפני כן צפיתי בסינמטק בסרט "וודסטוק של הארלם" , סרט המתעד פסטיבל מוסיקה שחורה שהתקיים בשנת 1969 בהארלם. הקהל היה שחור בתשעים אחוז. סרט מטורף. 69 היתה שנה מאד מאד מגוונת במוסיקה השחורה. וזה השתקף בפסטיבל. מגדולות הגוספל, הג'אז, הבלוז, הפופ, הספוקן וורד. היתה שם הרבה קריאה למרד, ולאהבה. היה שם חיפוש של הספיריט. היה שם אבל גדול ומתגלגל על טרגדיה שמתרחשת כבר 500 שנה , של ילדים ללא אמא, רחוק מהבית. הפסח הזה הזכיר לי שוב מהי חירות, מהו אבל, וכמה פיסה אחת על פני כדור הארץ מגלמת את כל זה בתת המודע הקולקטיבי של העולם כולו. בשבילי ללמוד מחדש את המסר הנשכח של התרבות הזו, זה להחזיר את כולנו הביתה.