אדמה
לבקשת הקהל (טוב, בקשה ממישהי אחת ספציפית) אני כותבת על האדמה. האדמה אהובתי. בשנה האחרונה התחדד לי מאד שסודות האדמה עדיין לא התחילו להתגלות, דווקא מה שנראה מאד מובן מאליו איננו כך כלל.
סיפור: הימים ימי המלחמה האחרונה בעזה, מתח ,צער וחרדה, אני מרפרפת לי בפייסבוק והנה על הפיד שלי מופיע סרטון, ובו מפצירה אישה אמריקאית כלשהי שאת שמה איני זוכרת בבנות ישראל הכשרות לשפוך את דם הווסת שלהן אל האדמה. אקט כזה יפחית משמעותית את מספר הקורבנות במלחמה. זוהי שעת חירום, כך טענה, ויש לפעול מהר.
הרעיון הזה ריתק אותי וזעזע אותי. מי היא האדמה? מפלצת תאבת דם? מיני תמונות וציורים עלו בעיני רוחי ובעיקר הרגשתי שמשהו קמאי, עתיק וראשוני עולה מן הבקשה שלה.
חשבתי על הקירבה, שלא לומר הזהות, בין המילים דם-אדם-אדמה.
המילון טוען שהקשר בין המילים האלה הוא הצבע האדום. זה לא נשמע לי מספק. יכול להיות, חשבתי, שדם הוא האדמה של האדם?
יכול להיות שיש קשר כמו הומאופתי בין הדם לאדמה?שהם מזכירים אחד לשנייה את מהותם? שהם מהדהדים זה לזו?
זו היתה ההתחלה של ההבנה שיש כאן סודות עתיקים רבים ומה שחבוי מתחת למדרכות, לכבישים ולבתים הוא משהו רב עוצמה שאיננו מכירים כלל.
ואז הגיע טקס האבל אל חיי. הטקס האפריקאי שמגיע מצורת חשיבה אחרת ושונה. חלק חשוב בטקס הוא הקומפוסטציה שהאדמה עושה לרגשות שלנו. האדמה לוקחת את מה שמת והופכת אותו לחומר צמיחה לחיים חדשים. זו אחת הפונקציות המרכזיות של האדמה, מה שמעיד על בריאותה. זוהי דרכו של הטבע. כל צורה מסיימת את תפקידה, הגרביטציה מושכת אותה אל האדמה, היא קורסת, מתפוררת והופכת לקומפוסט מלא בפוטנציה כדי שהצורה הבאה תקום לתחיה. דבר לא נותר מחוץ למערכת. הכל ממשיך את מסעו במחזוריות מעגליות. מה שמת יקום לתחיה, מה שחי ימצא את מותו.
אבל משפט אחד שאמרה מריה, המורה שלימדה אותנו את הטקס, משפט שכתבה בהיסח דעת בפייסבוק גרם לי להבין שיש כאן הרבה יותר.
מריה אמרה: אם אתם מונעים מהאבל שלכם להגיע אל האדמה, אתם מונעים ממנה את עצם מהותה.
אנחנו חושבים על האדמה במובן של צרכנות, גם בתפיסה האקולוגית. אנחנו חושבים " אם לא נהיה נחמדים לאמא אדמה, היא תכניס לנו פליק ולא תספק את צרכינו יותר, אז כדאי שנהיה ילדים טובים".
ומה לגבי האדמה? מה לגבי הצורך שלה למחזר את החיים והמוות? האם אנחנו לא מאפשרים לה לקיים את עצם מהותה בכך שאנחנו דוחים את התפקיד העמוק שלה? ומדוע אנחנו עושים זאת?
כי אנחנו מפחדים מהמוות.
כי אנחנו לא סומכים על האדמה.
ולכן אנחנו בונים כבישים ומדרכות שמפרידים בינינו לבינה ומקווים שלעולם לא נצטרך לבוא בשעריה.
אבל האמת היא שאנחנו לחלוטין, כל רגע ורגע, ילדים שלה.
היא מתחת לרגליים שלנו, מחכה שנבין, מי היא בשבילנו.
אין צורך לחכות למוות כדי להגיד לה "אמא, קחי ממני את החלקים האלה שלי, קחי את הדבר הזה, או הזה, את הרעיון הזה, את הזכרון הזה, את הכאב הזה, קחי אותו אלייך. הוא כבר מת.
אפשר לעשות זאת כבר עכשיו. והיא תשיב לנו תודה בצורה של צמיחה ופריחה חדשה. היא יכולה להיות שותפה אמיתית, כמו שהתכוון המשורר מלכתחילה.
הרי היא, זה אנחנו. דם אדם אדמה.
אם בא לכםן להרגיש את זה כבר עכשיו, קחו מחצלת (או שלא) ותשכבו על האדמה. שוחחו איתה שיחה. הורידו נעליים. צעדו עליה. שוחחו איתה. אולי תשמעו אותה אומרת לכםן "כן". וזה נפלא.
תגובות
הוסף רשומת תגובה