אבל והודיה

 

 

אבל והודיה הם אותו הדבר עצמו.

עם המשפט הזה אני מתהלכת בחודשים האחרונים ואיתו אני הולכת לישון וקמה בבוקר. אבל והודיה הם אותו הדבר עצמו.

אם אתה אבל באמת, אתה בהודיה. אם את בהודיה אמיתית, האבל מקופל שם בפנים.

המשפט הזה חידתי. אפשר לשמוע אותו באוזני הלב, באוזניים הארכיטיפיות, באוזניים הילידיות. ההגיון היומיומי שלנו לא ממש מצליח לאחוז בו. 

אבל והודיה הם אותו הדבר עצמו. לא מובילים אחד אל השני, לא שני צדדים של אותו מטבע, אותו הדבר עצמו. 

 

מרטין פרכטל, שהביא לנו את הידע הזה ממשיך ואומר כך:

 

הדבר הזה שהגיע אליך, בא ממקום כלשהו , ובמקום הזה הוא כעת חסר.

הדבר הזה, שנלקח ממך, הלך למקום כלשהו, ושם הוא הופיע.

עלינו להחזיק את את הדבר ואת העדרו, את מקור כל הדברים ואת הופעתם ולכתם.

 

החכמה הילידית היא מצומצמת, מקודדת. ומיועדת לא ללמידה, אלא להיזכרות. בשבילי שני המשפטים האלה גילו את העולם מחדש. אנחנו רגילים לחשוב על עצמנו במונחים של חוסר ומילוי. אנחנו מקווים שיגיע אל חיינו מה שחסר לנו ושיצא מהם מה שמציק לנו. בכל מקרה אנחנו המרכז, אנחנו הפוקוס והדברים באים והולכים באופן מסתורי שלא מעניין אותנו כלל. החשיבה הילידית מבקשת שנחשוב על הדברים אחרת, שנתבונן בהם מנקודת מבט אחרת, שאיננה מתמקדת  רק בנו. הבקשה היא שנסתכל על הרשת, ונראה, שכל דבר שמשנה את מיקומו על הרשת, אין בריאה יש מאין. יש שינוי מקום על פני הרשת. יש מבט על שלוקח בחשבון את היופי האינסופי שבהשתנות החיים. לנו, זה נשמע כמעט מדע בדיוני. כל כך התרגלנו לעסוק רק בעצמנו, במצוקות ובשמחות שלנו. 

האבל (וההודייה. מעתה הם לא נפרדים) הופכים כך אפשרות לחיבור, לתפילה. 

אני רוצה להיות בקשר עם מקור הדברים כולם. אבל והודיה הן שתיהן תנועות על פני הרשת , שתיהן מרכבה אל מקור הדברים.