טקס אבל
אני לא באתי לעולם הזה, של מעגל החיים והמוות ממקום של חוויה אישית.
אני נקראתי ע" י שורה של צירופי מקרים, הגורל וחברה אחת טובה (הודיית עולמים לעדי אביגייל כהן ) לפגוש מורה מארה"ב שלימדה טקס אבל מיוחד מאפריקה לקבוצה די גדולה אי שם ב 2018.
ההכשרה הזו, שינתה את חיי. לא הבחנתי בכך מיד. חשבתי שזו עוד חוויה שעברתי בחיים, אבל די מהר הבנתי שהפעם פגשתי מורה קשוח ועוצמתי מכל מה שפגשתי לפני כן. הטקס עצמו.
והוא לא התכוון לעשות לי הנחות. הוא הלך לגדל אותי, ובדרך היסודית והעמוקה ביותר שיכולה להיות.
מה יש בטקס הזה שכל כך מאתגר ומושך?
על פניו, ממש כלום. לא מתפשטים בו, לא לוקחים משני תודעה, רוקדים ושרים, זה הכל.אבל הטקס הוא קצה הקרחון. מתחת לפני השטח רוחשים בו כוחות החיים והמוות. כוחות הטבע. אי אפשר לזייף איתו אפילו במילימטר.
הוא מבקש שנגלם בליבנו ובגופנו את העולם הרב מימדי והעמוק ממנו הוא בא. אחד הקסמים של הטקס הוא התפיסה הקהילתית. הטקס מקדש קהילה, בונה אותה ומבטא אותה, ובאותה מידה יוצר אותה.
בסוף ההכשרה שלנו עם מריה, המורה מארה"ב, היא שאלה אותנו :" לא נראה לכם מוזר שכל אחד הולך עכשיו הביתה לבד? אם היינו חיים בשבט , ואחרי חוויה כה משמעותית שעברנו ביחד, היינו אוכלים ארוחת ערב יחד, הולכים לישון יחד וקמים מחר יחד לעבודה"
ליבי התפוצץ בקרבי למשמע מילותיה. מעולם לא דמיינתי את עצמי כמהה כל-כך לביחד. אני באה ממקום קטן ומכירה על בשרי את הצד השלילי של קהילה. מגיל צעיר הרגשתי לבד. סוליסטית. אינדיבידואליסטית. מאוכזבת סדרתית.
שבט? קהילה שיודעת ליצור חיבור ואינטימיות? זה ריגש אותי באופן עמוק.
אך הדרך הייתה ועודנה ארוכה.
הכמיהה לחיבור קהילתי עמוק הביאה איתה לאורך השנים כאב רב. שותפויות שהתפרקו, בעיות בין אישיות, בעיות טכניות והרבה בדידות. נדמה שככל שניסיתי להביא את הטקס והריפוי הקהילתי אל הציבור פגשתי יותר בדידות.
פגשתי גם המון אנשים שקלטו מיד איזה אוצר יש לנו כאן, קידמו, תמכו, השתתפו, וחברו אבל זה עוד לא היה שם.
ב2020 התגבשה חבורה סביב הטקס, והתחלנו לעבוד על טקס גדול לאנשי המקצועות הפליאטיבים. כל-כך שמחתי, הנה, זה קורה. הנה, הקהילה המיוחלת נבראת. אך בתחתית הבאר חיכתה לה ביצת הבדידות. מחכה שהדברים יתפרקו. מחכה להתאכזב.
עבדנו חודשים רבים. השקענו זמן ואנרגיה, וחלמנו. יומיים לפני שהטקס היה אמור להתקיים נשמעו קולות הזהירות שטענו שהקורונה, שרק צצה אז על פני השטח, לא מאפשרת את קיום הטקס. הטקס בוטל.
נשברתי לרסיסים.
לא ראיתי דרך להמשיך. קיבלתי את סטירת הלחי האולטימטיבית למאמציי. העולם הזה, הקולקטיבי השיתופי, רשת החיים, נתנה לי בעיטה כואבת יותר משיכולתי לשאת.
התהליך עדיין בעיצומו בשבילי. כל יום שעובר אני מבינה שהטקס מבקש ממני לעבור דרך פצע הבדידות שלי, אחרת, איך אוכל להגיד לעולם " קהילה" כשבתוכי אינני מאמינה לזה? הוא מבקש ממני לעמוד מול המפלצת שלי,
להסתכל לה בלבן של העיניים ולא לפחד..
אני לא מרגישה שכבר סיימתי את ההתמודדות. ימים רבים אני קמה בבוקר וכואבת. אבל אי שם בתוכי יש כל-כך הרבה אהבה וחזון עולם אחר שאפשרי, וחברה שבה הקשרים הם העיקר, ואין צורך להתעטף בחומות האינדיבידואל, והרשת רוטטת מכל התגלות של הרוח..
וזה מחזיק אותי. ואני נושמת גם דרך זה. ואני מבינה שזו עוד חניכה שהטקס מעביר אותי, עוד שער דרכו אני מתרחקת מהפוקוס על עצמי ומצטרפת לרשת העניפה, שרק מחכה לחבק אותי. שהיתה כאן לפני ותהיה כאן אחרי….
תגובות
הוסף רשומת תגובה