מתשעה באב עד יום כיפור
עוד מעט מגיע היום שאני הכי אוהבת בכל השנה. אני כלכך מתרגשת שהוא מתקרב, זה יום שבו כל העולמות שלי מתקרבים ומתאחדים ואני מרגישה שכך היה צריך להיות, כך אנחנו אמורים היינו לחיות את חיינו. באמת ובקדושה,ובאהבה לאמנו הגדולה.
תקופת הקיץ, היא תקופה של סיום. של קץ. כל הירוק שאנחנו אוהבים כלכך מסיים את חייו.
בגלגל השנה היהודי זו תקופה קשה. חורבן בית המקדש, מזמין אותנו ממש לשבת על הרצפה-אדמה, ולנהוג כאילו החורבן קרה אתמול.
המגילה כולה פונה אל אותה בת ציון ומגוללת את חורבנה, השפלתה וכאבה.
לא יכולתי שלא להיזכר שביום כיפור, אנחנו שוב פונים אל אישה, והפעם ממקום אחר לגמרי.
כן, כן, יום כיפור הנו היום הנקבי ביותר בגלגל השנה היהודי.
מפתיע?
בעצם מאד הגיוני.
מה בעצם אנחנו עושים ביום כיפור? מצטערים על חטאינו? לא בדיוק.
ביום כיפור אנחנו נכנסים לריטואל שמתחיל בכל נדרי ומסתיים בנעילה, שכל מטרתו ללכת אחורה. לפני הפיצולים, לפני השיפוטים, לפני כל דבר שאנחנו יודעים על עצמנו,
לפני שהטוב והרע התפצלו, לגן העדן המקורי, לים הקדמוני. בקבלה קוראים למצב הזה ספירת "בינה" או במילים אחרות: האם הגדולה.
אנחנו חוזרים ומתקלפים שוב ושוב מכל מה שידוע לנו על עצמנו כדי לחזור למצבנו המקורי, כדי להוולד שוב, כדי להתחיל מחדש בלי כל ההרגלים, הדפוסים, והתפיסות המוכרות.
תחשבו על זה: פתיחת שער- נעילת שער, האם אלו לא דימויים נקביים בעיניכם?
בשנה שעברה למדתי משהו מדהים. בעצם, אנחנו אמורים ללכת ביום כיפור יחפים. האתיופים נוהגים כך עד היום. יחפים ביום כיפור. מה קורה בינינו לבין האדמה ביום הזה? כיצד היא עוזרת לנו לחזור לאימנו הגדולה? בסופו של דבר אנחנו ילדיה של האדמה. בקבלה האדמה מזוהה עם ספירת "מלכות". השכינה.
בשבילי אין דרך עמוקה יותר מלהרגיש , להעזר ולהתחבר לאדמה מאשר טקס האבל הקהילתי. בטקס הקודם למדתי משהו חשוב: אתם הטקס. לא התופים, ולא המקום ולא המחיר ולא שום אלמנט אחר. אתם, שבאים בשלים, מוכנים , וקופצים למים בלב פתוח ועם ידיים מושטות זה לזה בתהליך, אתם עושים את הטקס. ניפגש בטקס הבא.
תגובות
הוסף רשומת תגובה