צור מנתי
בסוף, זה הוא .אולי לכל אחד יש מישהו, לא יודעת. היו לי שמונה הריונות, גידלתי בנים ובנות ויש לי הרבה נכדים, גם נינים. רגיל. עברתי את כל החיים, כמו כולם, אבל גם רק כמו שאני יכלתי. היום, כשאני מתה כבר מעל לעשרים שנה ואני לא צריכה להסביר כלום לאף אחד, אני יודעת. זה הוא. אני מסתכלת מעבר למוות, מה נשאר ממני, מה עשיתי ,מי מחזיק אותי. רק שחר.
הייתי אישה קטנה ובעיניכם לא הייתי שונה מאף אחת מאחיותי. ראיתם אותי, וידעתם עלי הכל, כך היה נדמה לכם. חייתי כמו זרה עד הסוף. לא התלוננתי. למה להתלונן, זה עוזר במשהו? כך יצא, אלה היו הזמנים. אבל אני ידעתי. לא אלמן ישראל. שום דבר לא הולך לאיבוד.
הוא היה ילד קטן וקשה. שחר. לא הסתדר לו החיים בכלל. גם עליו הסתכלו וחשבו שהם יודעים הכל. אני מיד ראיתי בו את ההרים התלולים, את הלילות הקרים, משם. ראיתי שכל החומרים שלו כבר שם. ככה הפכנו לאנשים שאנחנו. אנחנו כמו הסוף של היין, הדבר המרוכז הזה. ככה זה כשקשה במשך דורות על דורות. כשהאדמה מתנכרת. שומרים על תמצית חזקה. אחרת, הרוח מעיפה אותך.
אהבו אותנו כשבאנו לפה, סיפרו עלינו אגדות וסיפורים. בסוף, התייחסו אלינו כמו חיות מחמד. פחדתי. זו לא סביבה שיכולה לעשות לנו טוב. זה ידלל אותנו. פחדתי על כולם, כל אחד בתורו. ואחר כך פחדתי על שחר.
אני הבנתי אותו, את הגור המסוכסך הזה. הבנתי אותו יותר מכולם. איך היה נדלק, ולא יכול להפסיק. איך היה הולך לאיבוד. כולם צעקו עליו. איבדו את הסבלנות. הוא היה מביך אותם. כל כך רצה שיגידו לו שהוא בסדר. רק אני אהבתי אותו גוף ונשמה. אצלנו, אהבה זה לא לבבות ושטויות כמו אצלכם. אצלנו, אהבה זה התחייבות. זה לתת את החיים. וגם מעבר לחיים. אצלנו, אהבה זה כוח גדול יותר אפילו ממי שאנחנו. אתם לא תבינו .
בסוף, כמו שאתם יודעים, אתם כותבים לו בכל ההודעות האלה שלכם שאתם "מתים" עליו. בחורות חולמות עליו. לכל מקום שהוא הולך אתם רודפים אחריו והוא נותן לכם. באמת, אתם משוגעים. גם הוא.
הרבה זמן אני מתבוננת בזה. כמובן שהמשכתי להחזיק את האש מתחת לשחר. שום דבר לא הולך לך בחיים אם אין לך מי ששומר עליך מעבר לדורות. כולם יודעים את זה וידעו תמיד. רק אתם בטוחים ש"כוחי ועוצם ידי". רק אתם לוקחים קרדיט על ההצלחה שלכם. ועל הכישלון , ואז אתם מקנאים באחרים. כמה מעט אתם יודעים. אין לתאר.
אז ככה זה היה. הוא נפתח ונפתח כמו פרח, שחר, ואתם שתיתם אותו, ואני מחייכת לי, מחזיקה את האש. איך שהדברים הסתדרו. אני האישה הקטנה מההרים, שולחת את האהבה שלי דרכו, למקומות שאלוהים רק יודע. נוגעת איפה שרק אפשר, מרגישה, חוגגת ושמחה .כי אני, לא כל כך היתה לי הזדמנות לחגוג בזמני, ואני מאוד אוהבת קרחנות, מכל סוג. לפעמים אני חושבת שהקדמתי את זמני בדברים מסוימים.
בכל מקרה, ככה אני נהנית לי. אני ברת מזל.
רק מה, אני כבר מתה.
וזה בכל זאת מפריע לי קצת. כי אי אפשר להרגיש, למשש, להריח. אני מתגעגעת לריח תחתית היין המרוכזת. הריח של שחר.
יום אחד עליתי על תדר. כמו רדיו כזה. אתם לא כל כך מקשיבים , אז נדיר למצוא תדר פתוח. בכל זאת, יום אחד עליתי על תדר. מישהי, אישה אחת, בודדה כמו הירח. משדרת ללילה.
הוילון אצלה, היה קצת יותר דק. אז היה אפשר. מה אני אגיד לכם. אולי אני כיוונתי את הכל מהתחלה. אולי לא.
היא קלטה אותי בזמן שאני מחממת את האש של שחר. ואני קלטתי אותה. זה לא היה אמור לקרות, ואולי כיוונתי את הכל מהתחלה. לא יודעת.
מיד באותו לילה הופעתי לה בחלום. אני יודעת לעשות דברים כאלה. מכרתי לה קצת סחורה שהיא רוצה לשמוע. על החיים שלה, וכאלה. אתם צפויים לגמרי. זה קל.
התכנית שלי היתה שהיא תיקח אותי לשחר. להריח אותו שוב, לנגוע בו. הייתי נואשת להרגיש אותו , את הילד שלי.
התבייתתי עליה. עברתי לגור אצלה.
אבל האישה הזאת, היא לא הסכימה לתכנית. "מה את חושבת, שאני אדפוק לו על הדלת ואגיד לו: סבתא שלך רוצה להריח אותך? הוא סלב. את יודעת מה זה סלב? הוא מתקיים ביקום אחר. אני לא יכולה אפילו להתקרב לשם. צריך להיות יפים, ומלאי ביטחון ולהכיר מישהו שמכיר מישהו. אני לא יכולה".
"לא יכולה? אבל את חיה! וזה אותו עולם! זה הגור המסוכסך שלי! אם אני הייתי חיה הייתי הולכת ברגל לאן שזה לא יהיה וגם אלוהים לא היה עוצר אותי! " היא לא הסכימה להקשיב, העקשנית. זה היה קשה לה מדי.
היא הראתה לי את הדבר הזה, הריבוע האדום עם החץ, שכותבים את השם והוא מראה לך סרטים. כל כך הרבה סרטים. לא ידעתי שובע. הנה הוא. מתי שאני רוצה. אני יכולה לראות אותו בכל רגע, בלי סוף. הנה שחר שלי! קרוב כל כך. כמעט לנגוע.
היא הסתכלה עלי מסתכלת עליו, שעות על גבי שעות, לעולם לא מספיק לי, נבלעת בדמותו, והרגישה עוד יותר לבד. לפעמים היא כעסה עלי. "מה לי ולכם? למה אתם מערבים אותי בעניינים שלכם?" היא אפילו שאלה "ומה יצא לי מזה בסוף?" תתארו לכם. מה יוצא למישהו מאהבה? איך אפשר לשאול דבר כזה.
גם אני הלכתי ואיבדתי סבלנות. כמה אפשר לראות סרטים? לא רציתי להיות שם, אצלה בבית. בית נוטף בדידות. אפילו לא רציתי לשאול מה קרה. למה זה ככה. אני יודעת מה קרה. יש אנשים שנתקעו בעולמות, והם אפילו לא יודעים את זה. הם מתגעגעים לבית שהם לא מכירים. זה סוג מוזר של אהבה. זה מה שקרה לאישה הזאת. בגלל זה היא מחפשת תדרים בלילה, מנסה להבין למה היא מקשיבה. ככה היא . אבל היא אומרת שהיא לא עצובה. היא חושבת, ויש לה ריבוע אדום והיא שמה מוזיקה, והיא "מנשנשת" במקום לאכול כי היא לא מבשלת לאף אחד, וככה היא מעבירה את הזמן. לנשנש זה הדבר הכי בודד שראיתי בחיים שלי. אבל לפחות היא רזה שאצלכם זה דבר מאד נחשב, השם ישמור.
וככה חלפו הימים וכלום לא קרה. בבקרים הייתי מעירה אותה בבכי. מה אני עושה פה? לא התקרבתי לשחר בסנטימטר. ועכשיו אני תקועה פה אצלך.
וגם היא הלכה והתייאשה. "את לא יכולה לבכות ככה כל היום. אני צריכה לתפקד. יש לי חיים, ועבודה. אני לא יכולה לעזור לך להגיע לשחר. תמצאי את הדרך בעצמך." ככה אמרה לי!
בסוף היא הסכימה. באמת תודה רבה…היא הסכימה לכתוב לו "הודעה". מה היא כתבה? סליחה, ותודה, חלמתי על סבתא שלך, סתם חשבתי שתדע, וככה וככה. במקום להשתמש בכל הסימנים שנתתי לה, כדי שידע שזאת אני, היא התפתלה. ושלחה מהר. התביישה. מה הוא יחשוב עליה. שלא יחשוב שהיא משוגעת, או שהיא כמו כל האלה שמתעלפים עליו. לא בכבוד שלה. היא לא תהיה אחת "כמו כולם", אצלה זה היה דבר מאוד חשוב.
מה אני אגיד, באמת אתם משהו.
וזהו.
לא חיכיתי לתשובה.
לא יכולתי להיות אצלה יותר אחרי כל זה.
הריח של שחר נשאר בזיכרון שלי. עד לזמנים אחרים. אני אצטרך לחכות. לאהוב זה לא פשוט ולפעמים קשה מנשוא. אבל אנחנו אנשים מרוכזים, לא הולכים לאיבוד. גם אם זה נראה שכן. ההרים התלולים נמצאים בתוכנו.
לפעמים אני חושבת לעצמי "עשית טוב. אל תדאגי".
והאישה הבודדה אומרת לי "סבתא, לימדת אותי כל כך הרבה על אהבה"
ושחר, בסופו של דבר הוא זורח, הילד שלי.
וגם להיות מתה זה לא כזה נורא, יש בזה יתרונות.
ואתם, אולי תתעוררו קצת. לא חיים לנצח. זה לא כמו שאתם חושבים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה