רשת החיים

  עוד מעט מגיע היום שאני הכי אוהבת בכל השנה. אני כלכך מתרגשת שהוא מתקרב, זה יום שבו כל העולמות שלי מתקרבים ומתאחדים ואני מרגישה שכך היה צריך להיות, כך אנחנו אמורים היינו לחיות את חיינו. באמת ובקדושה,ובאהבה לאמנו הגדולה. תקופת הקיץ, היא תקופה של סיום. של קץ. כל הירוק שאנחנו אוהבים כלכך מסיים את חייו. בגלגל השנה היהודי זו תקופה קשה. חורבן בית המקדש, מזמין אותנו ממש לשבת על הרצפה-אדמה, ולנהוג כאילו החורבן קרה אתמול. כשקראתי את מגילת איכה השנה, לא יכולתי שלא לשים לב שהפניה לעם ישראל במגילה היא אל אישה, "בת-ציון". המגילה כולה פונה אל אותה בת ציון ומגוללת את חורבנה, השפלתה וכאבה. לא יכולתי שלא להיזכר שביום כיפור, אנחנו שוב פונים אל אישה, והפעם ממקום אחר לגמרי. כן, כן, יום כיפור הנו היום הנקבי ביותר בגלגל השנה היהודי. מפתיע? בעצם מאד הגיוני. מה בעצם אנחנו עושים ביום כיפור? מצטערים על חטאינו? לא בדיוק. ביום כיפור אנחנו נכנסים לריטואל שמתחיל בכל נדרי ומסתיים בנעילה, שכל מטרתו ללכת אחורה. לפני הפיצולים, לפני השיפוטים, לפני כל דבר שאנחנו יודעים על עצמנו, לפני שהטוב והרע התפצלו, לגן העדן...

 אספתי לכם מקורות שונים להרחבה ולמידה, וגם רשימת קריאה. אני מתחילה במקורות בעברית ואחר כך אעבור למקורות באנגלית.  יש פה כמה דברים מעניינים וחיוניים, אנא צללו פנימה.  1. לין חלמיש, כיצד לדבר עם מוות. פודקסט חשוב ונחוץ לכל מי שמטפל.ת באדם בסוף החיים ויש גם חלק שבו לין מתייחסת לשיחות על מוות עם ילדים. כדאי מאד להקשיב. https://www.danaregev.com/single-post/death 2. הפודקסט הנפלא תודעה רבה מתייחס לתודעת לידה, באופן מופלא, רלוונטי מאד גם לתודעת מוות. אני לא רוצה להכביר מילים, הקשיבו בעצמכם. shorturl.at/fMPZ5 3. ד"ר דני נווה, אנתרופולוג ואיש מיוחד מדבר על חברות מסורתיות, פותח לב ומעורר דעת  shorturl.at/inQTY 4. סרט תיעודי שנעשה על סטיבן ג'נקינסון, אחד ממורינו הגדולים והחשובים, באנגלית ללא תרגום  https://www.nfb.ca/film/griefwalker/ 5. מורתנו הגדולה מאפריקה סובונפו סומה, מדברת על אבל וריטואל. https://soundcloud.com/publicprograms/sobonfu-some-grieving-and-ritual 6. אחד המורים האהובים עלי ביותר, ראם דאס, הידוע גם כפרופסור ריצ'רד אלפרט, בסדרת שיחות מצויינות על מוות. ...

      אני לא באתי לעולם הזה, של מעגל החיים והמוות ממקום של חוויה אישית. אני נקראתי ע" י שורה של צירופי מקרים, הגורל וחברה אחת טובה  (הודיית עולמים לעדי אביגייל כהן ) לפגוש מורה מארה"ב שלימדה טקס אבל מיוחד מאפריקה לקבוצה די גדולה אי שם ב 2018. ההכשרה הזו, שינתה את חיי. לא הבחנתי בכך מיד. חשבתי שזו עוד חוויה שעברתי בחיים,  אבל די מהר הבנתי שהפעם פגשתי מורה קשוח ועוצמתי מכל מה שפגשתי לפני כן. הטקס עצמו.  והוא לא התכוון לעשות לי הנחות.  הוא הלך לגדל אותי, ובדרך היסודית והעמוקה ביותר שיכולה להיות. מה יש בטקס הזה שכל כך מאתגר ומושך?  על פניו, ממש כלום. לא מתפשטים בו, לא לוקחים משני תודעה, רוקדים ושרים, זה הכל. אבל הטקס הוא קצה הקרחון. מתחת לפני השטח רוחשים בו כוחות החיים והמוות. כוחות הטבע. אי אפשר לזייף איתו אפילו במילימטר. הוא מבקש שנגלם בליבנו ובגופנו את העולם הרב מימדי והעמוק ממנו הוא בא. אחד הקסמים של הטקס הוא התפיסה הקהילתית. הטקס מקדש קהילה, בונה אותה ומבטא אותה, ובאותה מידה יוצר אותה. בסוף ההכשרה שלנו עם מריה, המורה מארה"ב, היא שאלה אותנו :" לא ...

    אבל והודיה הם אותו הדבר עצמו. עם המשפט הזה אני מתהלכת בחודשים האחרונים ואיתו אני הולכת לישון וקמה בבוקר. אבל והודיה הם אותו הדבר עצמו. אם אתה אבל באמת, אתה בהודיה. אם את בהודיה אמיתית, האבל מקופל שם בפנים. המשפט הזה חידתי. אפשר לשמוע אותו באוזני הלב, באוזניים הארכיטיפיות, באוזניים הילידיות. ההגיון היומיומי שלנו לא ממש מצליח לאחוז בו.  אבל והודיה הם אותו הדבר עצמו. לא מובילים אחד אל השני, לא שני צדדים של אותו מטבע, אותו הדבר עצמו.    מרטין פרכטל, שהביא לנו את הידע הזה ממשיך ואומר כך:   הדבר הזה שהגיע אליך, בא ממקום כלשהו , ובמקום הזה הוא כעת חסר. הדבר הזה, שנלקח ממך, הלך למקום כלשהו, ושם הוא הופיע. עלינו להחזיק את את הדבר ואת העדרו, את מקור כל הדברים ואת הופעתם ולכתם.   החכמה הילידית היא מצומצמת, מקודדת. ומיועדת לא ללמידה, אלא להיזכרות. בשבילי שני המשפטים האלה גילו את העולם מחדש. אנחנו רגילים לחשוב על עצמנו במונחים של חוסר ומילוי. אנחנו מקווים שיגיע אל חיינו מה שחסר לנו ושיצא מהם מה שמציק לנו. בכל מקרה אנחנו המרכז, אנחנו הפוקוס והדברים באים והולכים ...

  מוות ומין, מין ומוות. הנה לנו אזור שאין בו הרבה מבקרים. אני מתמהמהת עם הכתיבה על כך למרות שאני מתכוננת לכך מתחילת הסדרה. מתי יגיע הרגע שתגידו לי, "הגזמת, איילת" ? אולי זה הרגע? עדיין, בוער בי לפתוח גם את הטאבו הזה.  יאללה. התרבות שלנו אוהבת לראות טרנספורמציה כסבל. אנחנו מסתכלים בהשתאות בגולם שהופך לפרפר וזה נראה לנו כמו מבצע אדיר וקשה כלכך.. למדנו שכל שיחרור, כל גדילה וכל השתנות היא מאמץ אדיר בשבילנו. אנחנו אוהבים כלכך את הסטטי והמוכר. גם במחיר אי נוחות וגם במחיר מוות שקט, ארוך שאינו מתחיל ואינו נגמר. אז איך שלא נפחד מהמוות? אולי בכלל אין לנו כוח למות? אבל ישנם רמזים עבים לכך שטרנספורמציה, וגם מוות, יכולות להיות, אקסטטיות, אורגזמיות, מיניות. בואו נתחיל בעובדה הפשוטה שאנו נולדים ממיניות. טרנספורמציה אנושית נוגעת במיניות בכל שלב ושלב. נהרינו מפעולה מינית, והלידה עצמה, שהיא פעולה גופנית תודעתית בעלת עוצמה טרנספורמטיבית היא בעצם פעולה מינית. היום כבר מדברותים על זה הרבה יותר בחופשיות. נשים רבות מספרות שהלידה לא התרחשה עד שהסכימו בתוכן למות. למות לכל מה שהיה עד אותו הרגע. עם רגע...