רשת החיים

 אספתי לכם מקורות שונים להרחבה ולמידה, וגם רשימת קריאה. אני מתחילה במקורות בעברית ואחר כך אעבור למקורות באנגלית.  יש פה כמה דברים מעניינים וחיוניים, אנא צללו פנימה.  1. לין חלמיש, כיצד לדבר עם מוות. פודקסט חשוב ונחוץ לכל מי שמטפל.ת באדם בסוף החיים ויש גם חלק שבו לין מתייחסת לשיחות על מוות עם ילדים. כדאי מאד להקשיב. https://www.danaregev.com/single-post/death 2. הפודקסט הנפלא תודעה רבה מתייחס לתודעת לידה, באופן מופלא, רלוונטי מאד גם לתודעת מוות. אני לא רוצה להכביר מילים, הקשיבו בעצמכם. shorturl.at/fMPZ5 3. ד"ר דני נווה, אנתרופולוג ואיש מיוחד מדבר על חברות מסורתיות, פותח לב ומעורר דעת  shorturl.at/inQTY 4. סרט תיעודי שנעשה על סטיבן ג'נקינסון, אחד ממורינו הגדולים והחשובים, באנגלית ללא תרגום  https://www.nfb.ca/film/griefwalker/ 5. מורתנו הגדולה מאפריקה סובונפו סומה, מדברת על אבל וריטואל. https://soundcloud.com/publicprograms/sobonfu-some-grieving-and-ritual 6. אחד המורים האהובים עלי ביותר, ראם דאס, הידוע גם כפרופסור ריצ'רד אלפרט, בסדרת שיחות מצויינות על מוות. ...

      אני לא באתי לעולם הזה, של מעגל החיים והמוות ממקום של חוויה אישית. אני נקראתי ע" י שורה של צירופי מקרים, הגורל וחברה אחת טובה  (הודיית עולמים לעדי אביגייל כהן ) לפגוש מורה מארה"ב שלימדה טקס אבל מיוחד מאפריקה לקבוצה די גדולה אי שם ב 2018. ההכשרה הזו, שינתה את חיי. לא הבחנתי בכך מיד. חשבתי שזו עוד חוויה שעברתי בחיים,  אבל די מהר הבנתי שהפעם פגשתי מורה קשוח ועוצמתי מכל מה שפגשתי לפני כן. הטקס עצמו.  והוא לא התכוון לעשות לי הנחות.  הוא הלך לגדל אותי, ובדרך היסודית והעמוקה ביותר שיכולה להיות. מה יש בטקס הזה שכל כך מאתגר ומושך?  על פניו, ממש כלום. לא מתפשטים בו, לא לוקחים משני תודעה, רוקדים ושרים, זה הכל. אבל הטקס הוא קצה הקרחון. מתחת לפני השטח רוחשים בו כוחות החיים והמוות. כוחות הטבע. אי אפשר לזייף איתו אפילו במילימטר. הוא מבקש שנגלם בליבנו ובגופנו את העולם הרב מימדי והעמוק ממנו הוא בא. אחד הקסמים של הטקס הוא התפיסה הקהילתית. הטקס מקדש קהילה, בונה אותה ומבטא אותה, ובאותה מידה יוצר אותה. בסוף ההכשרה שלנו עם מריה, המורה מארה"ב, היא שאלה אותנו :" לא ...

    אבל והודיה הם אותו הדבר עצמו. עם המשפט הזה אני מתהלכת בחודשים האחרונים ואיתו אני הולכת לישון וקמה בבוקר. אבל והודיה הם אותו הדבר עצמו. אם אתה אבל באמת, אתה בהודיה. אם את בהודיה אמיתית, האבל מקופל שם בפנים. המשפט הזה חידתי. אפשר לשמוע אותו באוזני הלב, באוזניים הארכיטיפיות, באוזניים הילידיות. ההגיון היומיומי שלנו לא ממש מצליח לאחוז בו.  אבל והודיה הם אותו הדבר עצמו. לא מובילים אחד אל השני, לא שני צדדים של אותו מטבע, אותו הדבר עצמו.    מרטין פרכטל, שהביא לנו את הידע הזה ממשיך ואומר כך:   הדבר הזה שהגיע אליך, בא ממקום כלשהו , ובמקום הזה הוא כעת חסר. הדבר הזה, שנלקח ממך, הלך למקום כלשהו, ושם הוא הופיע. עלינו להחזיק את את הדבר ואת העדרו, את מקור כל הדברים ואת הופעתם ולכתם.   החכמה הילידית היא מצומצמת, מקודדת. ומיועדת לא ללמידה, אלא להיזכרות. בשבילי שני המשפטים האלה גילו את העולם מחדש. אנחנו רגילים לחשוב על עצמנו במונחים של חוסר ומילוי. אנחנו מקווים שיגיע אל חיינו מה שחסר לנו ושיצא מהם מה שמציק לנו. בכל מקרה אנחנו המרכז, אנחנו הפוקוס והדברים באים והולכים ...

  מוות ומין, מין ומוות. הנה לנו אזור שאין בו הרבה מבקרים. אני מתמהמהת עם הכתיבה על כך למרות שאני מתכוננת לכך מתחילת הסדרה. מתי יגיע הרגע שתגידו לי, "הגזמת, איילת" ? אולי זה הרגע? עדיין, בוער בי לפתוח גם את הטאבו הזה.  יאללה. התרבות שלנו אוהבת לראות טרנספורמציה כסבל. אנחנו מסתכלים בהשתאות בגולם שהופך לפרפר וזה נראה לנו כמו מבצע אדיר וקשה כלכך.. למדנו שכל שיחרור, כל גדילה וכל השתנות היא מאמץ אדיר בשבילנו. אנחנו אוהבים כלכך את הסטטי והמוכר. גם במחיר אי נוחות וגם במחיר מוות שקט, ארוך שאינו מתחיל ואינו נגמר. אז איך שלא נפחד מהמוות? אולי בכלל אין לנו כוח למות? אבל ישנם רמזים עבים לכך שטרנספורמציה, וגם מוות, יכולות להיות, אקסטטיות, אורגזמיות, מיניות. בואו נתחיל בעובדה הפשוטה שאנו נולדים ממיניות. טרנספורמציה אנושית נוגעת במיניות בכל שלב ושלב. נהרינו מפעולה מינית, והלידה עצמה, שהיא פעולה גופנית תודעתית בעלת עוצמה טרנספורמטיבית היא בעצם פעולה מינית. היום כבר מדברותים על זה הרבה יותר בחופשיות. נשים רבות מספרות שהלידה לא התרחשה עד שהסכימו בתוכן למות. למות לכל מה שהיה עד אותו הרגע. עם רגע...

כשהדברים מתפרקים משהו בי רוצה לחזור אל חיקו  של הזוהר. הזוהר בשבילי הוא בית, יכולתו להכיל את הטוב והרע ולזרוע קסם אינסופי בכל סיבוב מהדרך מנחמת אותי ומזכירה לי להסתכל גם ממעוף הציפור וגם מהמקום העמוק ביותר בליבי, מפני שני אלו קרובים יותר זה לזה מכל דבר אחר. ולתקציר הפרקים הקודמים: בפרק הראשון פגשנו את השכינה, האספקט התחתון מבחינת הספירות, ראינו כיצד אחת התכונות שלה כמהות העולם הזה היא ההשתנות האינסופית וכיצד היא מייצגת את האספקט הטרנספורמטיבי . בפרק השני התבוננו בזכריות כפי שהיא מיוצגת בדמותו של יוסף הצדיק. ראינו כיצד הזכריות, "יסוד", מתאפיינת בעליה וירידה, בהשאלה ליכולתו של האגו להתעלות מעל עצמו או להכנע לעצמו. הכרנו את "צדיק יסוד עולם". זה שנשמת העולם בידיו. התחלנו טיפה לנגוע בדמותו של האולטרה צדיק, צדיק העל, האחד והיחיד של הזוהר, הלוא הוא רבי שמעון בר יוחאי. היום נצלול לשם קצת יותר לעומק. רבים וטובים דיברו כבר על ההשפעות הנוצריות בזוהר, שנכתב במאה ה13, ואחת הבולטות שבהן היא הדמות הפלאים המופלאה של רשב"י, שחולקת לא מעט מאפיינים, עם אחד, בן של נגר מנצרת.  תלמי...

      בכתיבת פוסטים  אלה אני נעזרת ברשימותיה של חברתי אהובתי תלמידת החכמים ד"ר מלילה הלנר אשד. כמו כן אציין באהבה את מורי ורבי אברהם לידר ממנו למדתי אוקיינוסים וימים, אך בעיקר למדתי ממנו איך ללמוד זוהר,  זכות ענקית שנפלה בחלקי ואמנות שתלך איתי עד הקבר. אז....הנה, נקפוץ למים.. קודם כל מספר מילים ממש מינימליות על הספר עצמו. זהו בעצם אוסף של דרשות על התורה , המאוגדות בתוך סיפור מסגרת. סיפור המסגרת עוסק ברבי שמעון בר יוחאי ותשעת תלמידיו, חבורה מיסטית המשוטטת בארץ ישראל התנאית ועוסקת בפרקטיקות של מעבר בין העולמות, ותיקון האלוהות. וכיצד הם עושים זאת? ובכן, זו הגדולה של ספר הזוהר. הלימוד בו היא חוויה משנת תודעה. יש משהו במקצבים שלו, בדרך בה הוא מוביל את הלומדים אותו שמרגיש מיסטי לחלוטין, וכך צורה ותוכן משקפים בו זו את זה בדרך מופלאה. אנחנו קוראים על החבורה ומעלליה בעולמות השונים, אך אנו לא נשארים בחוץ, אלא חודרים לעומק החוויה והופכים לשותפים ושותפות להתרחשות התודעתית. לא בכדי הספר הזה שינה את פני היהדות מאז גילויו במאה ה13 ואף כמעט הביא לחורבנה. על כך בהמשך. הספר הזה א...

    אני גרה בירושלים, ממש מעל הפארק ולא נדיר לשמוע שם בשעת צהריים מישהי קוראת לילד שלה:"צדיק, בוא לגמור לאכול!" או "אל תעצבן את אמא, צדיק!" זה גורם לי לחייך ולחשוב על המושג הזה, צדיק. מיהו הצדיק? בוודאי לא מי שחושב כך על עצמו. ומי שאומרים עליו שהוא צדיק? המילה כבר נשחקה לגמרי. גם בתרבויות אחרות קיימים מושגים דומים. הבודהיסטווה הבודהיסט למשל, אשר מוותר על ההארה כדי לשרת אנשים אחרים על פני האדמה, מהווה מעין צדיק.  אז מה זה בעצם המושג הזה ומה אנחנו יכולותים ללמוד מזה במעגל החיים והמוות? בפעם הקודמת דיברנו על ספירת המלכות, הנקבה, העולם הזה ,המשתנה תדיר, ממלכת החיים והמוות. הספירה הבאה באילן , זו שעומדת בדיוק מעל ספירת מלכות, נקראת יסוד. הספירה הזו היא כולה זכריות.  המילה יסוד עצמה, שמשמעותה בעולם העתיק "עמוד" ,מהדהדת את איבר המין הזכרי. הדמות התנכ"ית המשוייכת לספירה זו הוא יוסף. מי היה יוסף? רברבן, בעל אגו מפותח (לא בלי קבלות) שהתנסה באתגרים מיניים לא פשוטים (אשת פוטיפר), מישהו שחווה נפילה מהירה לתחתית כשנזרק לכלא , ומשם עלה עלייה מטאורית, ממש אנכית , אל ...

  " כאשר אחד מבני הזוג מת, זה חשוב שבן הזוג הנותר ישחררו כמה שיותר מן האבל שלהם, כבר בהלוויה. אבל איננו חולשה. זהו מקור כוח, אהבה ועוצמה. אבל מעיד על העוצמה שהיתה במערכת היחסים. בשבט שלנו, לוויה אורכת שבעים ושתיים שעות. לאחר הלוויה חבר או חברה לוקחים את בן הזוג המתאבל אליהם הביתה. הם מטפלים בהם פיזית ונפשית, ודואגים להם. בינתיים, אנשים אחרים הולכים לביתם, ומנקים את הבית בצורה יסודית. הבית צריך לעבור חידוש. כל החפצים והבגדים של הנפטר נמסרים, וטקס חזרה הביתה נערך למען בן/בת הזוג." ( Sobonfu Some, Spirit of intimacy) "מה שנחוץ לאבל ,  אלו שני דברים סותרים: מיכל עוצמתי ליפול לתוכו, ויכולת שיחרור. ראיתי כיצד זה מתקיים בלוויה באפריקה. במשך שלושה ימים הקהילה תומכת במתאבל/ת בעזרת  כוריאוגרפיה אלגנטית של מקוננות, רקדנים, מתופפים, זמרות, עדים ועדות, כולם מפוקסים על צרכיהם של המתאבל/ת. החזקה זו מאפשרת לאלו האחוזים עמוק בזרועות היגון, להתמסר לבקשה העולה מן האבל. דבר לא נחסך, דבר לא מוחזק. הכל נמזג אל המרחב למען מי שמת, מפני שהאמונה היא שהנפטר לא יוכל להגיע לארצם של האבות הקדמונים אם...

לבקשת הקהל (טוב, בקשה ממישהי אחת ספציפית) אני כותבת על האדמה. האדמה אהובתי. בשנה האחרונה התחדד לי מאד שסודות האדמה עדיין לא התחילו להתגלות, דווקא מה שנראה מאד מובן מאליו איננו כך כלל. סיפור: הימים ימי המלחמה האחרונה בעזה, מתח ,צער וחרדה, אני מרפרפת לי בפייסבוק והנה על הפיד שלי  מופיע סרטון, ובו מפצירה אישה אמריקאית כלשהי שאת שמה איני זוכרת בבנות ישראל הכשרות לשפוך את דם הווסת שלהן אל האדמה. אקט כזה יפחית משמעותית את מספר הקורבנות במלחמה. זוהי שעת חירום, כך טענה, ויש לפעול מהר. הרעיון הזה ריתק אותי וזעזע אותי. מי היא האדמה? מפלצת תאבת דם? מיני תמונות וציורים עלו בעיני רוחי ובעיקר הרגשתי שמשהו קמאי, עתיק וראשוני עולה מן הבקשה שלה. חשבתי על הקירבה, שלא לומר הזהות, בין  המילים דם-אדם-אדמה. המילון טוען שהקשר בין המילים האלה הוא הצבע האדום. זה לא נשמע לי מספק. יכול להיות, חשבתי, שדם הוא האדמה של האדם? יכול להיות שיש קשר כמו הומאופתי בין הדם לאדמה?שהם מזכירים אחד לשנייה את מהותם? שהם מהדהדים זה לזו? זו היתה ההתחלה של ההבנה שיש כאן סודות עתיקים רבים ומה שחבוי מתחת למדרכות, לכבישים ולב...

  אני חושבת על החוב הענק שאנחנו חייבים למערב אפריקה. כן, אני אתה ואת. למה? נתחיל בעובדה המדהימה שכל העבדים שיצאו מאפריקה לאמריקה הצפונית והדרומית יצאו כולם מנמל אחד, שנמצא בבנין, וכולם הגיעו ממערב אפריקה. כשהגיעו לאמריקה, נאסר עליהם לדבר בשפתם ולתרגל אף לא אחד מן ממנהגיהם. זאת היתה אחת הדרכים להפוך אותם לאנשים מרוקנים, רובוטים של עבודה שמצייתים לאדוניהם. 300 שנה חיו כך. ילדים ללא אמא, רחוק מהבית. בינתיים ארצות הברית בנתה את הונה ואת יכולותיה הכלכליות להפוך למעצמה עולמית. האם זה היה יכול לקרות ללא העבדות? כנראה שלא. . מה הם השאירו מאחור, או יותר נכון מה היו צריכים לדחוף אל התת מודע? תרבות עשירה באופן יוצא דופן בהקשרים, עולם מלא בישויות, אבות קדמונים, עולם עשיר של טקסים וחיבורים. תרבות שמוצאת את הספיריט בכל מקום, שהולכת אחרי הספיריט לכל מקום ששם היא מתגלה, בזקן, בילד, בהר ובשמים. במקום העושר הזה הם הפכו להיות ילדים יתומים, רחוק מהבית. חלק מהדבר הזה מצא דרכים עקיפות. בכנסיות הגוספל, במוזיקה, המוזיקה שלא היינו יכולים לדמיין את עצמנו בלעדיה. אצל הנשים. הם החליפו את המילה "ספיריט" ...